בעיניי חדר הטיפולים הוא מרחב של חוויית סף. מרחב המאפשר שינוי פנימי בתוך הזהות של האדם – מעבר ממה שהיה אל תוך משהו שיהיה, תוך כדי שאנחנו שוהים בבין לבין בתחום האפור, מלא האפשרויות.
מאז ומעולם הילכו עליי קסם דלתות נעולות, מדרגות שהובילו לכלום, מסדרונות ארוכים ריקים. אני נמשך למקומות שאינן מקומות; מקומות המצויים בין מקומות. כשהייתי צעירה הייתי אוהבת לדמיין את כל האפשרויות הגלומות במקומות הללו, מבלי רצון באמת לגלות את התשובות: כמו מה מסתתר מאחורי הדלת; מה היה פעם בקצה המדרגות; מה נמצא מעבר למסדרון המתעקל. אהבתי מקומות שאין להם תפקיד – גנים נטושים, שדות ריקים, בניינים נטושים. מקומות שהדימיון מילא את ראשי באינסוף אפשרויות. דווקא במקומות החצי בנויים, הלא מזמינים הללו, שנמצאים בין המציאות הפרקטית לבין הדמיון הנוסק, דווקא שם אהבתי להיות.
מקומות לימינליים תמיד היו לי מאוד נוחים.
"לימינליות, או שהייה על הסף, היא מושג שנלקח מתחום האנתרופולוגיה. במקור תיארה את איזור המעבר בין הילדות לבגרות, כשאיננו ילדים יותר אך עדיין לא מבוגרים. עם הזמן תיארה כל סיטואציה שבה עזבנו מצב קודם אך טרם נכנסנו למצב חדש. זה כמו לעמוד על סף דלת – לא להיות בדיוק בחוץ, אבל גם לא להיות בפנים. להיות במקום שאיננו מקום"
חוויית הסף מאופיינת בחוסר-בהירות, כאשר הזהות העצמית אינה ברורה, ולכן יש תקופה של בלבול. הגבולות הרגילים של המחשבה וההתנהגות קצת משוחררים, ופותחים את הדרך למשהו חדש.
מצד אחד לא נוח לשהות במקום לא ברור, אך מצד שני, זה מרחב שמאפשר גילוי עצמי. מרחב של אפשרויות, התבוננות פנימית, תמורה.
בעיניי חדר הטיפולים הוא מרחב של חוויית סף. מרחב המאפשר שינוי פנימי בתוך הזהות של האדם – מעבר ממה שהיה אל תוך משהו שיהיה, תוך כדי שאנחנו שוהים בבין לבין בתחום האפור, מלא האפשרויות.
ישנם שלושה שלבים של חוויית הסף:
בשלב הראשון ישנה הפרדה מהעולם החיצוני המוכר:
לתוך חדר הטיפולים נכנסים אך ורק המטפל.ת והמטופל.ת. הכניסה אינה מותרת למשפחה, לחברים, למכרות, לקולגות ולאחרים. לא רק המרחב הפיזי פרטי, אלא גם התוכן – כל מה שמדובר הוא חסוי במסגרת האתיקה והחוק. זה כמו להיכנס לבועה שנמצאת מחוץ למציאות היום יומית.
ישנה גם הזמנה לשים לרגע בצד את העמדות הישנות - לשים בצד את התפקידים שלי בתור אח, אחות, אם, אב, בן זוג, בוסית, קולגה, אישה, גבר...
זהו שלב מפחיד של לעזוב את המוכר, כי מי אני בלי התפקידים שלי? מי אני כשאני לא למען אחרים? אבל זה גם שלב מסעיר שבו אוכל לשאול את עצמי - מי אני יכול.ה להיות?
בשלב השני העמדה הישנה ננטשה, אבל עמדה חדשה עוד לא נוצרה:
כמו גולם שכבר איננו זחל, אבל עדיין איננו פרפר, זהו שלב המטאמורפוזה. אפשר להתנסות ברעיונות חדשים, בתפקידים אחרים, בתהיות ושאלות שכרגע לא מותאמים לעולם בחוץ. בשלב זה אולי כבר הגעתי למסקנה שאני ביסקסואל.ית, אבל עדיין לא ברור לי אם נכון לספר או לא. אולי הבנתי שהתקשורת הנוכחית שלי מייצרת ריבים ודרמה, אבל עדיין לא למדתי תקשורת רכה יותר. אולי החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהבן זוג, אבל אין לי מושג איך עושים את זה.
זה שלב של התמודדות עם פחדים, שאלות, תהיות, אמונות עמוקות לגבי עצמנו ואחרים. זה גם שלב של למידה של מיומנויות חדשות תוך כדי השלת מיומנויות ישנות ופחות מותאמות.
בשלב השלישי העמדה החדשה מגיחה אל אוויר העולם:
זה שלב ההוצאה אל הפועל – מן הבועה של הקליניקה החוצה אל העולם.
זהו שלב של התמודדות עם פחדים שמקורם בחוץ - בעיקר התמודדות עם אנשים אחרים, מוסדות חברתיים ודעות חיצוניות, אלא שכעת יש לנו כלים, משאבים פנימיים וחיצוניים שמחזקים אותנו. המפגש החיצוני מאפשר לבחון שוב ושוב האם העמדה החדשה שלי מדוייקת עבורי, או דורשת עוד דיוק, אבל הזהות החדשה מגובשת ולא מתערערת בקלות.
חוויית סף היא חוויה לא נוחה מטבעה, אבל גם מרגשת בפוטנציאל השינוי הגלום בה.
אני שמח שזו הדרך שבחרתי לעצמי בתור מקצוע, שמרגש, נוגע ומשנה אותי יחד עם המטופלימות שאני מלווה.
.